סרטו הניסיוני של קן מקמולן מ-1983 "ריקוד רפאים" מתעמק בתופעות של רוחות רפאים באופן שמעולם לא נעשה קודם לכן

ריקוד רפאים מתחיל בהתמקדות משמעותית באוקיינוס, ולאורך הסרט, המים הם קבועים. תמונת האוקיינוס ​​מתמשכת זמן רב כאשר הגאות והשפל ממהרים פנימה והחוצה. תמונת האוקיינוס ​​המוארכת החוזרת ונשנית מופיעה לאורך הסרט. הוא כמעט משמש כעוגן בטוח אחד בין מארב של סצנות שמאיצות על ידי כך שלכאורה לא קשורות זו לזו במסקנות שאינן המשך. האוקיינוס ​​נתפס כדבר אחד שלעולם לא משתנה; הוא היה שם כאשר רוחות הרפאים הללו חיו, והוא נמצא שם בהווה כאשר הרוחות קמות לתחייה.

הסרט הקרוב ביותר לקו עלילה יציב הוא ההתמקדות שלו בשתי נשים, פסקל (פסקל אוגייר) ומריאן (לאוני מלינגר), כשהן משוטטים בלונדון ובפריז. הערים נראות עגומות ושוממות, אולי מסמלות את החריפות של החיים, בעוד שתי הנשים ממשיכות בחיפושיהן אחר רוחות רפאים. כשהם מסתובבים, דרידה מדברת על ציטוטים שונים המדגישים ומאירים את חוויותיהם. בסצנה אחת, דרידה הולך יחד עם הנשים, והוא אומר, "זיכרון הוא העבר שמעולם לא היה לו צורה של הווה."

זיכרונות הם למעשה די מטעים בפרשנותם לעבר. הסיבה לכך היא שהם מושפעים ביסודיות מכל השלבים המחוברים זה לזה המובילים לרגע הנוכחי של הזיכרון בפועל. ריקוד רפאים נערך בצורה כזו כדי לשקף את המסלול הזה: מונטאז' הסצנות מחובר בצורה לא ליניארית כאשר רצפים מתאחדים אך ללא כל סגירה או התייחסות למקום ולזמן. חלק מהתמונות חזקות יותר מאחרות ובולטות בפני עצמן בצורה חזקה יותר, בדיוק כפי שזיכרונות עושים לעתים קרובות, אבל ככלל, הן הופכות לסינרגטיות.

באמצעות תנועה חופשית של צילום עם נרטיב מינימלי והשתוללות של מוזיקה, ויזואליה וקריינות, הצופה נלקח לסיבוב בין תמונות וצלילים. התמונות הללו כמעט נראות ומרגישות הזויות, מה שמוסיף רובד מוחשי מאוד של קליטה פיזית לסיפור הכולל רוחות רפאים.

בדיוק כפי שקולנוע משמש כאסקפיזם, דרידה מאמין שהקולנוע נוגע למוחם ולזיכרונותיהם של הצופים. הסרט הזה מוביל את האדם להסתכל על העבר ולהבין שזיכרונות אינם מבשר האמת. זיכרונות משתלבים ומעוותים את המציאות. בעוד שפעולת הזיכרון של משהו היא ברגע הנוכחי, הזיכרון לא. עצם הפעולה הזו של היזכרות בהווה במשהו מלפני זמן כשלעצמה אינה יכולה להיות מהימנה בשל חוסר האפשרות להפריד בין הנסיבות הנוכחיות שבהן נקלעים לבין הזיכרון שהם מעלים באוב. הזיכרון של האירוע המילולי השתנה על ידי הזמן והמרחק של התרחשותו בפועל.

דרידה רומז שרוחות הרפאים הכובשות את התיאטרון אינן רק אלו המופיעות על המסך; הצופה מקרין את רוחות הרפאים שלו על התמונות שהם מסתכלים בהן. הוא מתייחס לאלה כ"רוחות רפאים אישיות". גבול המציאות בקולנוע מצריך טכניקות מסוימות המפוררות את חומת האמונה הזו שכן היא מעוררת השעיית אמונה מצד הצופה. סרטי בדיוני, קווי עלילה פנטסטיים ואנימציה אינם מאפשרים לצופה לוותר על כל סירוב לקבל שמשהו אמיתי או אמיתי. חלק גדול מההליך להמסת גבולות הוא בתהליך העריכה.

ריקוד רפאים מסתיים כפי שהתחיל, עם סצנה מינימליסטית שמספקת תמונה של האוקיינוס; שום נרטיב לא מועבר כאשר הגאות והשפל נכנסים יותר חזקים ואלים יותר, בולעים את התמונות והניירות על החוף מאת פסקל. האוקיינוס ​​יהיה הבעלים של חייהם של אלה המאכלסים את התצלומים, שהם פנטומים של הדבר האמיתי. גישת "קולנוע איטי" זו למכלול הסרט מעצימה את חידת הרוח. ובכל זאת, ההשקפה הארוכה הזו של האוקיינוס ​​חושפת בסופו של דבר את תעלומת החיים ואת פנטום המדע. אין החלטה, רק חזרה מתמדת למראה חוסר ההחלטה.